על הספר:
סיידי מונטגומרי מצליחה להגיע להישג בחייה סוף סוף. היא גרה בדירת סטודיו עלובה של ההורים של חברה שלה, היא מרוויחה גרושים ועובדת בעבודה שהיא לא נהנית ממנה.
היא מתקבלת לתחרות דיוקנאות ומתכננת להגיש עבודה וסוף סוף לפרוץ החוצה ולהצליח. אבל אז היא חווה מעין התקף שבעקבותיו היא מאבדת את היכולת לזהות פרצופים. היא מסתכלת על בן אדם ולא מצליחה לראות את הפרצוף הכולל.
היא מסרבת לספר לכולם על מצבה החדש ומנסה להתמודד ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, זה גורר טעויות רבות ומצד שני גורם לה להסתכל על העולם בצורה חדשה, לנסות לצאת מהקופסא והיא מתאהבת בגבר אחר בלי לראות את הפנים שלו אלא לפי האופי שלו.
אחרי הרבה טעויות היא מוצאת את עצמה מחדש, היא לומדת לעמוד על שלה, להילחם על מה משגיע לה והיא מקבלת חזרה את היכולת לזהות פרצופים.
הדמות של סיידי:
פחות התחברתי לדמות שלה, היא כל כך עסוקה בלנסות להסתיר את המצב שלה ולסרב לקבל עזרה שזה גורם לה לעשות טעויות קשות והיא כמעט מפסידה את הגבר שהיא מאוהבת בו והוא מאוהב בה בגלל הדבר הזה כי היא גאה מדי.
זה הפריע לי הגאווה שלה, היא גם לא מודעת בכלל לאנשים סביבה, היא כל כך עסוקה בעצמה ורואים את זה בסוף כשהיא מגלה שהגבר שהיא אוהבת היה שם לאורך כל הדרך, עוד לפני שהיא איבדה את היכולת לזהות פרצופים, אבל היא לא התייחסה אליו בכלל.
מצד שני ריחמתי עליה קצת, יש לה אחות חורגת מהגיהנום שהיא בלתי נסבלת וכשהיא מגלה שסיידי לא מזהה פרצופים היא מנצלת את זה ומתייחסת אליה בצורה נוראית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה