הספר מספר את סיפורה של איזבל בת ה93 כאשר היא מתראיינת לסטודנטית אמריקאית להיסטוריה, לה היא מגלה את הסוד שלה: היא לא בת 93 ולא קוראים לה איזבל
היא מתחילה לספר את הסיפור שלה, שמה הוא אמי, היא הייתה בת 15 בערך כאשר התחיל הבליץ בלונדון.
החלום שלה היה לעצב שמלות כלה, היא החלה לעבוד בסלון כלות, וכאשר היא מעזה להראות את הסקיצות שלה לבעלת סלון הכלות היא מקבלת הזדמנות שכנראה לא תחזור, ללכת ללמוד איך ליצור שמלות מהסקיצות שלה.
אולם בדיוק בזמן שדברים מתחילים להסתדר היא נאלצת לעזוב את לונדון בגלל המלחמה וההפגזות. היא נשלחת למקום רחוק מלונדון יחד עם אחותה בת ה-8. הן גרות שם אולם כל הזמן הזה אמי מחפשת כיצד תוכל לחזור חזרה ללונדון לפגישה ולהגשים את חלומה. התכנון שלה הוא להשאיר את ג'וליה אחותה שם אולם היא מתעקשת ללכת איתה.
שתיהן חוזרות ללונדון אולם דווקא ביום המפגש יש הפגזה נוראית בלונדון ואמי חוזרת הביתה ומגלה שאחותה נעלמה. אמה חוזרת הביתה ואמי מספרת לה מה קרה, אמה יוצאת לחפש את ג'וליה אולם לא חוזרת.
לאחר מכן אמי מגלה שהיא מתה בהפגזה יחד עם המאהב שלה שהיה אביה של אמי.
אמי אכולת רגשות אשם מחפשת את אחותה במשך התקופה, היא מצטרפת לארגונים שונים וכולם מכירים אותה בתור אחת שנלחמת למען הילדים היתומים.
כדי שתוכל להמשיך לחפש את אחותה בלונדון היא מזייפת את גילה כדי שתיחשב בוגרת בת 18 וגם את השם שלה, היא לא רוצה להיות יותר אמי שאיבדה את אחותה בגלל חוסר אחריות אלא אדם אחר, לכן היא מאמצת את זהותה של הבת של בעלת סלון הכלון אצלה עבדה.
לאחר שנים של חיפוש אחרי אחותה הן נפגשות. בסוף הספר היא משתפת עם הסטודנטית שמראיינת אותה את המחברת שאחותה כתבה בה היא מספרת מה עבר עליה מאז שנעלמה מהדירה, לאן הלכה ומה קרה ואיפה הייתה.
אמי היא נערה צעירה שנאלצה מגיל צעיר להתבגר בעל כורחה. אמא שלה ילה אותה כאשר הייתה בת 16 ולכן הפרש הגילאים הקטן ביניהן הוביל להתנגשויות רבות.
גם העובדה שאמא שלה כל פעם השיגה דברים בצורה לא ברורה ורמזו עליה סיפורים לא עזרה.
אמי מחליטה שהיא רוצה גם לתרום למשפחה ורוצה להתחיל לעבוד ולעשות קריירה, היא נחושה בדעתה לא להיות כמו אמא שלה אולם היא דומה לה יותר ממה שחשבה.
היא לובשת את הבגדים של אמא שלה, היא דומה לה, היא עצמאית כמוה, עקשנית כמוה ונחושה.
אמי לא מתייאשת ולא מוותרת על החלומות שלה, גם כאשר החלום להיות מעצבת שמלות כלה לא יוצא לפועל היא פשוט מחליפה אותו במשהו אחר - ציור נערות עם מטריות שהפכו למצליחים מאוד.
היא מתחילה לספר את הסיפור שלה, שמה הוא אמי, היא הייתה בת 15 בערך כאשר התחיל הבליץ בלונדון.
החלום שלה היה לעצב שמלות כלה, היא החלה לעבוד בסלון כלות, וכאשר היא מעזה להראות את הסקיצות שלה לבעלת סלון הכלות היא מקבלת הזדמנות שכנראה לא תחזור, ללכת ללמוד איך ליצור שמלות מהסקיצות שלה.
אולם בדיוק בזמן שדברים מתחילים להסתדר היא נאלצת לעזוב את לונדון בגלל המלחמה וההפגזות. היא נשלחת למקום רחוק מלונדון יחד עם אחותה בת ה-8. הן גרות שם אולם כל הזמן הזה אמי מחפשת כיצד תוכל לחזור חזרה ללונדון לפגישה ולהגשים את חלומה. התכנון שלה הוא להשאיר את ג'וליה אחותה שם אולם היא מתעקשת ללכת איתה.
שתיהן חוזרות ללונדון אולם דווקא ביום המפגש יש הפגזה נוראית בלונדון ואמי חוזרת הביתה ומגלה שאחותה נעלמה. אמה חוזרת הביתה ואמי מספרת לה מה קרה, אמה יוצאת לחפש את ג'וליה אולם לא חוזרת.
לאחר מכן אמי מגלה שהיא מתה בהפגזה יחד עם המאהב שלה שהיה אביה של אמי.
אמי אכולת רגשות אשם מחפשת את אחותה במשך התקופה, היא מצטרפת לארגונים שונים וכולם מכירים אותה בתור אחת שנלחמת למען הילדים היתומים.
כדי שתוכל להמשיך לחפש את אחותה בלונדון היא מזייפת את גילה כדי שתיחשב בוגרת בת 18 וגם את השם שלה, היא לא רוצה להיות יותר אמי שאיבדה את אחותה בגלל חוסר אחריות אלא אדם אחר, לכן היא מאמצת את זהותה של הבת של בעלת סלון הכלון אצלה עבדה.
לאחר שנים של חיפוש אחרי אחותה הן נפגשות. בסוף הספר היא משתפת עם הסטודנטית שמראיינת אותה את המחברת שאחותה כתבה בה היא מספרת מה עבר עליה מאז שנעלמה מהדירה, לאן הלכה ומה קרה ואיפה הייתה.
אמי היא נערה צעירה שנאלצה מגיל צעיר להתבגר בעל כורחה. אמא שלה ילה אותה כאשר הייתה בת 16 ולכן הפרש הגילאים הקטן ביניהן הוביל להתנגשויות רבות.
גם העובדה שאמא שלה כל פעם השיגה דברים בצורה לא ברורה ורמזו עליה סיפורים לא עזרה.
אמי מחליטה שהיא רוצה גם לתרום למשפחה ורוצה להתחיל לעבוד ולעשות קריירה, היא נחושה בדעתה לא להיות כמו אמא שלה אולם היא דומה לה יותר ממה שחשבה.
היא לובשת את הבגדים של אמא שלה, היא דומה לה, היא עצמאית כמוה, עקשנית כמוה ונחושה.
אמי לא מתייאשת ולא מוותרת על החלומות שלה, גם כאשר החלום להיות מעצבת שמלות כלה לא יוצא לפועל היא פשוט מחליפה אותו במשהו אחר - ציור נערות עם מטריות שהפכו למצליחים מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה